דחיית הצורך לנשום ודחיית גירויי הנשימה
בחלק הקודם כתבתי על הצורך לנשום. כתבתי על גירויי הנשימה, ועל התפקיד שהם ממלאים בעצירת הנשימה שלנו. הצורך לנשום הוא זה שיגרום לנו לחזור ולנשום ולסיים מוקדם יותר את עצירת הנשימה שלנו. וכאן עולה השאלה – האם כדאי לדחות את הצורך לנשום?
מצד אחד, דחיית הצורך לנשום תגרום לנו לעצור את הנשימה לזמן ארוך יותר, ותאפשר לנו זמני צלילה ארוכים יותר. הדחייה תאפשר לנו גם צלילה נינוחה ללא תחושה חזקה של הצורך לנשום, וללא גירויי הנשימה החזקים.
הצורך לנשום גורם לנו גם לתחושת מתח, קצב הלב שלנו יכול לעלות, השרירים ימתחו ונצרוך יותר חמצן. כך הצורך לנשום עלול לקצר עוד את זמן הצלילה שלנו, ולהקדים את נקודת העילפון.
אבל מצד שני, הצורך לנשום גם מגן עלינו, הוא מתריע כי רמת הפחמן הדו חמצני בגוף כבר גבוהה, וכי מלאי החמצן שלנו עומד לאזול. אם נתעלם מהצורך לנשום, או אם נשבש אותו, לא נדע לסיים את הצלילה בזמן. דחיית הצורך לנשום עלולה לגרום לאיבוד הכרה, ולעילפון מים רדודים, כתוצאה מעצירת נשימה מוגזמת.
אז האם כדאי לדחות את הצורך לנשום?
זה תלוי בדרך שבה נעשה את זה. ישנן שתי דרכים עקריות לדחיית הצורך לנשום, האחת נכונה והשניה מסוכנת.
נשימת יתר
דרך אחת לדחות את הצורך לנשום היא באמצעות נשימת יתר, המכונה גם היפרוונטילציה. אם לפני עצירת הנשימה ננשום נשימות מהירות או עמוקות, נזרים כמות גדולה של אוויר לריאות. זה יגרום להורדת רמת הפחמן הדו חמצני בגוף שלנו.
הפחמן הדו חמצני הנמוך יגרום לדחיית הצורך לנשום, ולדחיית גירויי הנשימה. גירויי הנשימה יגיעו מאוחר יותר ואז יתגברו במהירות. הדרך הזאת תסכן אותנו בצלילה. תחושת הפחמן הדו חמצני ותחושת הצורך לנשום הם סימני האזהרה של הגוף. אם נדחה אותן כך לא נדע לעלות בזמן מהצלילה.
נשימת יתר זו בעצם סוג של מניפולציה. היא לא מספקת לנו יותר חמצן, וגם לא דוחה את נקודת העילפון. נשימת יתר משבשת את נורות האזהרה שלנו.
ככל שהצלילה שלנו תהיה יותר מאומצת כך נשימת היתר תסכן אותנו יותר. למשל, בעצירת נשימה דינאמית, בצלילת דייג או בצלילה לעומק. ולכן אסור לנשום נשימות מהירות או נשימות עמוקות עם נפח גבוה לפני עצירת נשימה וצלילה חופשית.
להרחבה בנושא הנשימה לפני צלילה אתם מוזמנים לקרוא את המדריך לנשימה לפני צלילה.
עמידות לפחמן דו חמצני
ישנה דרך אחרת לדחיית הצורך לנשום, ולהשגת עצירת נשימה ארוכה יותר ובטחה יותר. זו לא הדרך הקצרה של נשימת יתר ומניפולציה על הגוף. זו דרך ארוכה יותר ובטוחה הרבה יותר.
בשיטה זו אנחנו חושפים את הגוף בצורה הדרגתית לרמות גבוהות של פחמן דו חמצני. מעבר לרמת הפד”ח שאנו רגילים אליה, אבל לא לרמה גבוהה מידי. כך לאט לאט הגוף מתרגל לנוכחות של פחמן דו חמצני גבוה, ומגיב אליו אחרת לגמרי.
לאט לאט אנחנו מתחילים להסתגל לפחמן הדו חמצני, הסתגלות פיזית ומנטלית. אנחנו נמשיך להרגיש אותו אבל נגיב אליו אחרת. בדרך זו אנחנו מפחיתים את הרגישות שלנו לפחמן דו חמצני, ומפתחים עמידות לפחמן דו חמצני (CO2 Tolerance).
הדרך הזו תשנה את הרגלי הנשימה שלנו, ואת האופן בו אנחנו צורכים את החמצן. לאחר תרגול נכון נוכל להישאר נינוחים יותר בצלילה, נצרוך פחות חמצן ונייצר פחות פחמן דו חמצני. גם כאשר רמת הפחמן הדו חמצני תעלה, לא נרגיש תחושה חזקה כל כך. לא נגיב עם גרויי נשימה חזקים שיעלו מהר את קצב הלב ויגבירו את צריכת החמצן שלנו. התחושה של הצורך לנשום תהיה עדינה יותר, גירויי הנשימה יבנו בהדרגה, קצב הלב ימשיך להיות נמוך, ולפעמים אפילו ירד עוד יותר. כך נוכל להאריך את זמן עצירת הנשימה והצלילה שלנו, אבל בצורה הרבה יותר בטוחה.
לפעמים, בקורסים שאני מעביר, אני יכול לנחש מראש מהי רמת העמידות לפחמן דו חמצני אצל כל משתתף. אני רואה את צורת הנשימה, את נפח הריאות ואת מתח השרירים, וכך אני יכול לדעת מראש מי יצליח לעצור את הנשימה ליותר זמן. הבשורה היא שעם תרגול נכון ניתן לשנות את רמת הרגישות שלנו לפחמן הדו חמצני, את הרגלי הנשימה ואת הצורך לנשום.
האם גם בדרך הזו יכול להיות שנאבד הכרה בלי גירויי נשימה?
כנראה שלא, אבל תמיד צריך לקחת בחשבון את האפשרות הזאת, ובמיוחד בצלילה ממושכת. ולכן נצטרך להיות קשובים לגוף, ולהכיר את התחושות שלנו, ואת עצירת הנשימה שלנו. עלינו להיות מודעים גם לתחושות הקשורות ברמת החמצן, ולצלול תמיד עם בן זוג שיאבטח אותנו!
אבל בניגוד לנשימת יתר, בה אין לנו מושג איפה אנחנו נמצאים בתהליך עצירת הנשימה, ובה אנו צורכים יותר חמצן, בדרך הזו ישנו דפוס יותר קבוע לעצירת הנשימה שלנו.
לדוגמא, אם אני רוצה לצלול לסטי”ל באילת, לעומק של 20 מטר, ולזמן של כ-2 דקות. אם אעשה זאת עם עמידות גרועה לפחמן דו חמצני, ועם נשימת יתר, בכל צלילה אקבל זמן צלילה שונה. אצטרך לדחוף את עצמי עוד ועוד, להתמודד עם גירויי נשימה חזקים שיגיעו בבת אחת. ייתכן שגם אסיים את הצלילה עם עילפון מים רדודים כי אעלה מאוחר מידי.
זו לא סתם דוגמה, זהו מקרה שנתקלתי בו במים תוכלו לקרוא עליו כאן.
לעומת זאת, אם בניתי עמידות טובה לפחמן דו חמצני, ואצלול לעומק עד לתחושת הגירויי הראשון, אעלה בכל פעם באותו הזמן. אקבל זמני צלילה די זהים, ואעלה רחוק מנקודת העילפון. במהלך הצלילה צריכת החמצן שלי תהיה חסכונית, קצב הלב יהיה נמוך, והתחושה בצלילה תהיה נעימה הרבה יותר. אז מה עדיף?
פיתוח עמידות לפחמן דו חמצני אינה הגורם היחיד שישפיע על הצלילה שלנו. כדי לשפר אותה צריך גם לשפר את טכניקת הצלילה ואת התנועה במים, את הרגיעה וההרפיה, את נפח הריאות ואת השוואת הלחצים במים. על כך נרחיב בהזדמנות אחרת.
לסיכום
הצורך לנשום הוא גורם חשוב בעצירת הנשימה שלנו. מצד אחד יפריע ויקצר אותה, ומצד שני יתריע ויזכיר לנו לעלות בזמן מהצלילה. ולכן אנחנו לא רוצים לשבש אותו אלא לדאוג לכך שהוא יגיע בזמן. לא מוקדם מידי (בגלל רגישות לCo2) ולא מאוחר מידי (בגלל נשימת יתר). נרצה גם לשפר את התגובה שלנו אליו. כך נשיג עצירת נשימה ארוכה יותר, בטוחה יותר ונעימה יותר.
ללימוד של עצירת נשימה נכונה את מוזמנים להצטרף לסדנה לשיפור עצירת הנשימה או לקורס צלילה חופשית.
צללו בזהירות,
אסף
הפוסט נשלח לחברי קבוצת הוואטסאפ שלנו, אני מזמין אותך להצטרף לקבוצה ולקבל טיפים ומידע בנושא צלילה חופשית – לקבוצה השקטה או לקבוצה הפתוחה לדיונים.
האם למלא את הריאות לפני צלילה חופשית?
תכנון צלילה בצלילה חופשית- מהו? ולמה הוא חשוב?
הסאן בואט – אתר לצלילה חופשית באילת
כך ידעתי שהוא הולך לאבד הכרה
